אין דור שאין בו ליצנין

– רוח שטות נכנסה במלך וגזר, שהיהודים והקראים יתווכחו במעמדם ויוכיחו, דתם של מי קודמת. הקראים שלחו את הגדול שבהם; היהודים שלחו את הפחוּת שבהם. שלוחם של הקראים בא לבוש בגדי יום־טוב; שלוחם של היהודים בא לבוש בגדי חול. וכשנכנס שלוחם של היהודים, חלץ נעליו, שם אותן תחת זרועו וניגש יחף אל המלך. כעס המלך וקרא לו: דע, לפני מי אתה עומד! השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, כבוד זה אנו נותנים גם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך־ הוא, כמו שנאמר: “של נעליך מעל רגליך”..^* נחה דעתו של המלך ושאל: ולמה שמת נעליך תחת זרועך? השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, עשיתי כך משום שפעם אחת אירעה לנו תקלה: כשהלכנו להר־סיני לקבל את התורה, חלצנו נעלינו לכבוד המקום ולכבוד התורה. וכשחזרנו מן ההר, לא מצאנו את הנעליים: הקראים גנבו אותן… קפץ שלוחם של הקראים והפסיקו: שקרן! בעת מתן־תורה לא היו עדיין קראים בעולם. נענה שלוחם של היהודים ואמר: אדוני המלך, הרי הוא עצמו מודה, שדתם של היהודים קדמה לדתם של הקראים…