אין דור שאין בו ליצנין

„קיפחו" — השתיק אותו בעקיצה; „טה" — תה. ילדי תל־אביב של אז לא ראו שלג מימיהם, וקרח הכירו רק כסחורה: גושי הקרח שנמכרו בקיץ לצינון המזון, בימים שלפני המקרר החשמלי. בתוך עולם הניסיון הזה כל הגדרה קורסת, וההיגיון של „קרח יש רק בקיץ ומוכרים אותו בכסף" מושלם לגמרי — בתל־אביב.