אין דור שאין בו ליצנין

„מרקוליס” הוא שמו התלמודי של פסל מרקוריוס — עבודה זרה שפולחנה היה דווקא זריקת אבנים עליה (משנה, סנהדרין ז, ו); „זורק אבן למרקוליס” הוא אפוא מי שמתכוון לבזות ונמצא עובד — כאן: כסף שנזרק לריק ואף מזיק. „הקדש” — בית-מחסה עלוב לעניים חולים. הקבצן אינו מכחיש את מעשה הרמאי אלא הופך את הטיעון: עניים המתחזים לעשירים, בדירות נאות ובכלים נאים — נסלחים יום-יום; עשיר אחד שהתחזה לעני נתגלה — וכל קבצני העולם יישאו באשמתו לעד. את אמת-המידה הכפולה הזאת הוא מנסח כקינה על „מזלם הגרוע” של בני אומנותו.