אין דור שאין בו ליצנין

„בית־היראה” — כנסייה. „ויעבור ה’ על פניו ויקרא…” (שמות לד, ו) פותח את שלוש־עשרה מידות הרחמים, שהציבור קורא בקול רם בסליחות ובתפילות הימים הנוראים — ומי שנרדם בבית־הכנסת והוער בדיוק ברגע הזה, הצטרף מיד לקריאה. זה כל מה שנותר במומר הזקן מיהדותו: רפלקס הילדות. גם בכנסייה, כשמעירים אותו מנמנום של תפילת ערב־חג, נפלט מפיו הפסוק העברי — ההמרה מחקה הכול חוץ מן ההרגל שנטבע בגוף.