אין דור שאין בו ליצנין

עם חשיכה הגיע קבצן נווד לכפר, נכנס לפונדק ושאל לאכול. אמרה לו הפונדקית:

בעלי לא שב עדיין מן העיר, ובביתי אין כלום, לא לחם ולא תבשיל.

תמה הקבצן:

הרי הבל עולה מן התנור.

כיחשה לו הפונדקית והשיבה:

לבנים צואים הכנסתי לתנור, כדי לטהרם.

שתק הקבצן ועלה על התנור לישון. וכשראה, שהפונדקית נסתלקה לחדר אחר, חזר וירד ופתח פי־התנור ומצא – קדירה מלאה תבשיל חם. אכל את התבשיל, פשט תחתוניו ושם אותם בקדירה, החזיר את הקדירה לתוך התנור ושוב עלה על משכבו.

לא היתה שעה מועטת והפונדקי שב מן העיר. יצאה אליו האשה ואמרה לו:

אל תשמע קולך… הקבצן נווד ישן על התנור.

נכנס הפונדקי אל הבית וישב אל השולחן לאכול. מיד הביאה הפונדקית את הקדירה מן התנור והפכה אותה לתוך הקערה ונתמלאה כל הקערה – תחתונים.

ימח שמו של אותו ממזר! – צרחה האשה ורמזה כלפי הקבצן שעל התנור. – ודאי שלו הם.

עלה הפונדקי לשם, טפח לו לקבצן טפיחה יפה באחוריו ושאל:

רבי יהודי, מה להם לתחתוניך בקדירתי?

שיפשף הקבצן את עיניו והחזיר:

אשתך אמרה, שהכניסה לבנים לתנור, כדי לטהר אותם. נמלכתי והוספתי את התחתונים שלי… חייך, שגם הם טעונים טהרה…