כשבקש רבי צבי־הירש חיות לעלות לכסא הרבנות של זאלקווה שאלו הפרנסים את רבי יעקב־משֻׁלָּם אורנשטין, רבח של לבוב, ורבי יעקב־משולם הסכים. אמר לו רבי מרדכי־זאב בנו:
– אבא, תמה אני עליך, שהסכמת. יודע אתה ברבי צבי־הירש, שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות, וכיצד אין אתה חושש, שמא אין תוכו כברו?
החזיר לו רבי יעקב־משולם:
– היא הנותנת, בני, משום שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות הסכמתי ליתן עליו עול רבנות, שאם לא כן חוששים לו, שמא ילך וישתמד, ונמצא, אנו מפסידים אדם גדול בתורה.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
רבי צבי־הירש חיות (מהר"ץ חיות) היה גאון תלמודי גליצאי שנודע גם בהשכלתו הכללית הרחבה — „חכמות חיצוניות" בלשון הימים ההם: מדעים, פילוסופיה ומחקר, עיסוק חשוד בעיני האדוקים. „אין תוכו כברו" — פנימיותו אינה כחזותו; „היא הנותנת" — ביטוי תלמודי: העובדה הזאת עצמה מוליכה למסקנה ההפוכה; „ישתמד" — ימיר את דתו. הבן רואה בהשכלה עילה לפסילה, והאב — רבי יעקב־משולם אורנשטיין, בעל „ישועות יעקב" — הופך אותה לעילת המינוי: עול הרבנות יקשור את הגאון הנוטה החוצה אל המחנה, ובלעדיו עוד ילך וישתמד, ונמצא הציבור מפסיד אדם גדול בתורה. הסכנה עצמה היא הנימוק.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
