אין דור שאין בו ליצנין

„פדיון הבן" — האב פודה את בנו הבכור מידי כהן בחמישה סלעים (מטבעות כסף); הכהונה עוברת בירושה בלבד, ואי אפשר „להתמנות" כהן. את הרבנות האח עוד מוכן לקבל — „לא בשמים היא" (דברים ל, יב): התורה מסורה לכל הלומד אותה — אבל כהונה „היכי תמצי" (ארמית: כיצד ייתכן)?

„כעם ככהן" — הצירוף בא במקרא פעמיים, ולכן מציינת הערת דרויאנוב ^* שני מקורות. בישעיה כד, ב הוא חלק מנבואת חורבן שבה הפורענות משווה את המעמדות כולם — „וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ…" — איש אינו נמלט; ובהושע ד, ט הוא תוכחה לכוהנים, שחטאו כעמם וייענשו כמותו: „וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו". (בהערה נדפס „הושע ו, ט", אך הפסוק — בהושע ד, ט.)

וכאן הסילוף במיטב מסורת הפלפול: בשני מקורותיו בא הפסוק דווקא לבטל את ייחודו של הכהן ולהשוותו לעם — וה„רב" דורש אותו הפוך, כשקילות מסחרית: כשם שמצד העם מעמידים „בכור", כך מצדו עומד „כהן". הצורה למדנית למהדרין, והתוכן — נוכלות של ארץ ההגירה, שבה חייט ליטאי נעשה בן־לילה רב וכהן.