אין דור שאין בו ליצנין

„זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא, ה — הערה ^*) — קינת בני־ישראל במדבר על הדגים שאכלו במצרים. „נאכל" הוא לשון עבר, אך צורתו זהה ללשון עתיד — ועל כך נתלית הקושיה. מכאן נמלט המלמד מתירוץ לתירוץ, מופרך ממופרך: תחילה — הכתוב מדבר בלויתן, הדג האגדי שהצדיקים עתידים לאכול בסעודת העולם הבא; כשנשאל מה עניין מצרים לגן־עדן — „שפיל לסופו של קרא" (ארמית: רד לסוף הפסוק) — „במצרים חנם", כלומר המילה „מצרים" נכתבה לחינם; וכשמקשים שאם כך היה ראוי להשמיט את שתי המילים, הוא שולף קל־וחומר הפוך: ספר תורה שחסרה בו אות אחת פסול — קל וחומר שאסור שיחסרו בו שתי מילים שלמות. פלפול־סרק בטהרתו: כל תירוץ גרוע מקודמו, והמפלה מחופה בגערת „עם־הארץ!".