אין דור שאין בו ליצנין

מנוסח כדרשה תלמודית המחפשת אסמכתה („מניין ש…"), והאסמכתה היא משחק אותיות: „חיבור" — גם ספר וגם פעולת ההוספה בחשבון — מתגלה כ„חיסור". אות אחת מפרידה בין הוספה לגירעון, בדיוק כמו בין כתיבת הספר לבין מה שהיא עושה לכיסו של המחבר.