אין דור שאין בו ליצנין

אורח נכנס לרסטורן “כשר” של גארוֹבֶר בברלין, נגש אל השלחן והתחיל מכין עצמו לסעודה: פשט את המקטורן, התיר צוארון־הכתונת והפשיל את השרוולים עד למעלה מן המרפקים. הסתכלו המסובים בהכנות אלו וצחוק פרץ מפיהם.

– מה זה? – קפץ בעל הבית אל האורח. – כלום למרחץ נכנסת?

– כך מנהגי, – השיב האורח, – איני מסב בסעודה אלא מתוך הָרְוָחָה.

– ואלו אצל קֶמְפּינְסְקִי^* היית סועד? – שאל בעל הבית.

– ממנהגי איני מְשַּׁנֶּה בשום מקום, השיב האורח. – בשם אני בא, מקמפינסקי, וכשראה אותי מתערטל התחיל צועק. אמרתי לו: “כך מנהגי”,

– ומה אמר הוא?

– הוא אמר: אם כך מנהגך – לֵךְ־לְךָ אצל גארובר"…