אין דור שאין בו ליצנין

שוב בדיחה עתיקת-ימים, המתהלכת מעם לעם. וסלוסקי, הבקי המופלא, כותב שהחומר הביבליוגרפי לבדיחה זו גדול כל-כך, שהוא רואה את עצמו מוכרח להסתלק מפירוטו („Märcchen des Mittelalters" ברלין 1925, עמ' 254, ציון לסי' 62). ואני דיי אם אביא רק קטע ממחקרו של הפרופ' ברנהארד הלר, בודאפשט: בתולדות-ישו יסופר: ישו ופטרוס ויהודה נכנסו לפונדק, ולא מצאו דבר לאכול אלא אווז אחד צלוי. ומשום שהיתה זו סעודה מספקת רק לאחד, הציע ישו: אשר יחלום את החלום היפה ביותר, לו יהיה הצלי. בלילה קם יהודה ואכל את האווז. למחר סיפר פטרוס: הוא חלם והנה הוא יושב על הכיסא אשר לבן-אלהים. אמר ישו: „אני הוא בנו של אלהים, ובחלומי ראיתי אותך יושב לידי". אז הודה יהודה, שהוא בחלומו אכל את האווז. ---René Basset, "1001 Contes, Récits et Légendes Arabes", מביא נוסח ערבי: מושלימי, נוצרי ויהודי הלכו למסעיהם יחדו. מצאו דינר וקנו עוגה, והציע היהודי: מי שיחלום את החלום היפה ביותר, הוא יאכל את העוגה. בלילה אכל היהודי את העוגה. למחר סיפר המושלימי: מוחמד החזיק לו בידו והוליך אותו בגן-עדן. הנוצרי סיפר: „יד ביד עמי הוליך אותי ישו דרך הגיהנום". נענה היהודי ואמר: „אותי החזיק משה בן-עמרם בידי ואמר לי: 'בן-לוויתך המושלימי נמצא בגן-עדן, בן-לוויתך הנוצרי נמצא בגיהנום, והרי אתה יכול לאכול את העוגה' — ומיד אכלתיה". והפרופ' הלר מוסיף: „בעצם צריך היה בעל 'תולדות-ישו' לסיים, שיהודה מסביר: כיון שראה את ישו יושב על כסא שדי ופטרוס לידו, מצא את עצמו רשאי לאכול את האווז. על כל-פנים, גם הנוסח של 'התולדות', שלפיו מנצחת ערמתו של יהודה את ישו ופטרוס, וגם הנוסח הערבי, שלפיו מנצח היהודי את המושלימי ואת הנוצרי, — שניהם כאחד מעידים על החומר, שממקור יהודי יהודי יהלך, או שלכל-הפחות יהודית היא הצורה שנתייחדה לו". Bernhard Heller, "Über Judas Ischariotes in der Jüdischen Legende", "Monatsschrift" 1932, i.