אין דור שאין בו ליצנין

נהגו לאכול כיסוני בשר — קרעפּלעך, הם ה„לביבות" — בשלושה מועדים, והליצנים מצאו להם מכנה משותף: חבטה. בערב יום־כיפור לוקים מלקות סמליות; בהושענא רבה חובטים ערבות בקרקע; בפורים „חובטים" את המן ברעש ובהכאה למשמע שמו. לחיזוק נדרש נוטריקון (דרשת ראשי־תיבות) מן הפסוק „הכה תכה" (דברים יג, טז; הערה ^*): הכ"ה — הושענא, כיפור, המן; תכ"ה — תאכל כרפלים הרבה. ההוספות מותחות את משחק ה„חבטה" הלאה: „כד נקיש ואתי תיגרא בביתא" — ארמית: כשמתדפקת ובאה מריבה בבית — בני הזוג חובטים זה בזו, וסעודת הפיוס מזכה בלביבות; ובעל בית־מחיה (מסעדה) ה„מתחבט" בבשר ישן — אם לכלבים או שכבר „נפסל מאכילת כלב", הביטוי ההלכתי לקלקול גמור — טוחן אותו ללביבות לאורחיו. מן המקודש אל המבחיל.