אין דור שאין בו ליצנין

„מבוסם" — שתוי. בתורת חב"ד „יש" הוא תחושת הקיום הנפרד של האדם, ו„ביטול" — פסגת העבודה הרוחנית — הוא ההכרה שאין לאדם מציאות עצמית כלל, שהוא „כלא חשיב" (ארמית: כמי שאינו נחשב) לפני האלוהות; „עשו" — כינוי מסורתי לגוי. החסיד לוקח את התורה הזאת ברצינות גמורה מול שאלת-הזיהוי הפשוטה בעולם: לומר „אני" אינו יכול, שהרי לשיטתו אין לו „אני" — ולכן „ביטול הולך". אבל כשהחייל שואל „מי זה ביטול?" מתברר לו ש„עשו" הפך גם את הביטול לישות, ל„יש" — ואין מנוס מלבטל גם אותו. בסוף השרשרת לא הולך שם אף אחד.