אין דור שאין בו ליצנין

אף זו אחת מן הבדיחות המפורסמות, המתהלכות מעם לעם. וכבר סיפר יוהאן־פטר הבל (נולד בבאזל 1710): שלושה הלכו יחדיו ביער בלילה: גלב, איכר ונזיר פרנציסקני. עייפו וישבו לנוח, העלו מדורה והחליטו: חליפות יישנו שנים מהם שעתיים, והשלישי יעמוד על המשמר. הפילו גורל ויצא הגורל: הגלב יעמוד ראשון על המשמר, אחריו—האיכר, ואחרי האיכר—הפרנציסקני. עמד הגלב ושמר, וכדי להסיר שיעמומו מעליו הוציא כלי־מלאכתו מילקוטו וגילח את ראשו של האיכר, שישן שינה עמוקה ולא הרגיש כלום. וכשהגיעה שעתו של האיכר לקום לעבודת המשמר התחיל הגלב טורדו משנתו. פשט הלה שתי ידיו והתחיל ממרד מגרד ראשו, כדרכו של אדם שכור־שינה, ומצא את גולגלתו מגולחת כולה. תמה ואמר: "טיפש מופלג הוא הגלב; צריך היה להעיר אותי, והעיר את הפרנציסקני". (הבל, "Die Schwänke des rheinländischen Hausfreundes", ברלין 1922, עמ' 17—18). לסי' 1169, עמ' 55: לפי מה ששמע "סופ־ר סת־ם"־(מיכל רבינוביץ) מפי המנוח חיים־ליב מארקון, רשם א' מ' דיק "תורותיו" של משה יון בחוברת מיוחדה, וקרא לה "זכרו תורת משה". וכשנודע הדבר לבני משפחתו של יון קנו מאת דיק את המחברת בעשרים וחמישה רובלים ושרפוה (הארץ, גליון 3691).