אין דור שאין בו ליצנין

חול-המועד פסח בא מוכסן לעיר ונכנס אצל הרב. ראה הרב, שפניו עצובות, ואמר לו:

שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

נאנח המוכסן:

רבי, שׁדים כבשו ביתי.

שדים? – תמה הרב. – מה ראית?

הן, רבי שדים, – השיב המוכסן. – אשתי אשה כשירה היא, ברוך השם, וזהירה בענייני-פסח. ואילו גם אתמול וגם שלשום מצאנו שׂעוֹרים בּכּוּפתוֹת. מי הטיל את החמץ לתוך הכופתות, אם לא שדים?

הירהר הרב ושאל:

היכן נמצאת המצה בביתך?

רבי, – השיב המוכסן, – אני יודע, שמצה טעונה שמירה. חדר מיוחד לה בביתי.

והחמץ היכן הוא?

בחדר הסמוך, סגור ומסוגר.

ושעורים יש לך בחדר של החמץ?

הן רבי; יש.

ועכברים מצוּיים בביתך?

אוי, רבי! גדולים כחתולים.

אם כן, – אמר הרב, – לחינם אתה תולה בשדים. העכברים גוררים את השעורים מחדר-החמץ לחדר-המצה, ומכאן השעורים בכופתות.

התפלא המוכסן על חכמתו של הרב ושאל:

רבי, מה תקנה יש לדבר?

הירהר הרב ואמר:

שוב לביתך ותן לפני העכברים מקצת מן האפיקומן, השמור לך בארונך ^*, וכיוון שיאכלוהו לא יאכלו את השעורים, שהרי אחרי אפיקומן אכילה אסורה.

תמה המוכסן:

רבי, כלום בקיאים העכברים בדינים?

החזיר לו הרב:

תנוח דעתך, בקיאים הם בדינים. לפני שבועיים אכלו כל השולחן-ערוך שלי…