אין דור שאין בו ליצנין

ערב יום-טוב, שחל להיות בחמישי ושישי בשבת, הכריז השׁמש על הנחת עירוב-תבשילין. שמע את הכרוז מוכסן עם-הארץ, שיצא לגור בעיר, שב לביתו ואמר לאישתו:

כך וכך הכריז השׁמשׁ. שמא אתּ יודעת, כיצד מניחים עירוב-תבשילין?

אמרה לו האשה:

איני יודעת. לך ושאל את הרב.

נכנס המוכסן אצל הרב ומצא: הרבנית מוּטלת במיטה והרב מטפל בה. אמרה לו הרבנית לרב: “הכינות עירוב-תבשילין”?, והוא נענה לה בראשו-ובשעת מעשה הניח לה על צידה אספּלנית של חרדל.

עכשיו ידע המוכסן, כיצד מניחים עירוב-תבשילין, שב לביתו – ועשה כך לאשתו. לא היו רגעים מרובים והתחילה האשה צועקת מחמת הכאב:

מהר ולך את הרב ושׁאל, עד מתי יהא מונח העירוב-תבשילין?

הלך המוכסן ושׁאל, חזר ואמר לאשתו:

הרב אמר: עד מוצאי יום-טוב.

ספקה האשה כפיה וזעקה:

מלאך המוות הוא העירוב-תבשילין…