יוֹמיים קודם פסח בא יהודי למסית וגילה לו, שרצונו לטבול. שמח עליו המסית וביקש למסור אותו לכומר, שילמדוֹ עיקרי הדת. סירב היהודי ודרש טבילה מיד. אמר לו המסית:
למה אתה אץ כל-כך?
השיב היהודי:
אני אץ, משום שמחרתיים פסח.
תמה המסית:
ואם מחרתיים פסח, מה בכך?
החזיר לו היהודי:
אלא לשׁם מה אני מבקש לטבול, אם לא כדי שיהא בידי לקנות צורכי-פסח?…
בדיחה צוענית מספרת: כומר נוצרי פיתה צועני מושלימי שימיר, אף הבטיח לו שני דוקטים בשכר זה, ולא נפתה לו הצועני. לימים בא הצועני אל הכומר ואמר לו: "מהר והטבילני מיד, ותן לי שני הדוקטים אשר אמרת". לאחר שהטבילו אמר לו הכומר: "מה גרם לך, בני, שפתאום נפקחו עיניך לראות דרך הקודש?" — החזיר לו הצועני: "ההכרח פקח את עיני. בעוד שלושה ימים צריך אני למול את בני, ובידי אין פרוטה לפורטה" (קרויס, "ציגיינער", עמ׳ 19).
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1390, עמ' 130) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מסית" — כך כינו היהודים את המיסיונר; המיסיונרים נהגו לשלם למתנצרים או להעניק להם טובות הנאה. מכאן הבהילות: היהודי מוותר על לימוד עיקרי הדת כי הוא צריך את דמי הטבילה בזמן — לקנות בהם מצות ויין לפסח. הנצרות כולה אינה בעיניו אלא מקור מימון לחג שבו חוגגים דווקא את הישארותו יהודי. דרויאנוב מציין מקבילה צוענית: צועני מוסלמי שנטבל תמורת שני דוקאטים, כי בעוד שלושה ימים עליו למול את בנו ואין בידו פרוטה.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
