אין דור שאין בו ליצנין

מרדכי פלונגיאן (1814–1883) — משכיל ולמדן מווילנה. ה„מתכון" שלו הוא פרודיה על תרבות החומרות, וכל פרט בו נשען על דין אמיתי: „תחום" — גבול ההליכה המותר בשבת; „מוקצה" — חפצים שאסור לטלטלם; אכילת האבנים — לקיים „עונג שבת". וכשנשאל למה דווקא רותחות, הוא משיב בנוסחת דרש קלאסית — „אם אינו עניין ל… תנהו עניין ל…" — שבה מסבים דין מתחום שאינו נצרך בו לתחום אחר: אם אין החומרה נחוצה לדיני שבת, תחול על דיני מאכלות אסורות, ש„בצוננות חיישינן לנמלים" — באבנים קרות חוששים (חיישינן, בארמית) שמא דבקו בהן נמלים, ואכילת שרצים אסורה. חשש כשר לגמרי רכוב על רעיון מטורף — וכך נחשף האבסורד שבחומרה הנערמת על חומרה.