אין דור שאין בו ליצנין

במוצאי יום-כיפור מקדשים את הלבנה (ברכת הירח הנאמרת תחת כיפת השמים), מברכים על האור — ואז שוברים את הצום; „נעיצת-היתד" היא כאן כינוי מבודח לאכילה הראשונה הזאת. „פריץ" — אציל פולני בעל אחוזה. גרונם, שזה עתה השביע רעבונו וצמאונו עד ש„יצר-הרע מוטל חלל בקרבו", רואה את בני-הזוג ההוללים בכרכרה ותוהה בלשון הפסוק „משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז) כיצד גם יצורי-תאווה כאלה נחשבים בני-אדם. העוקץ באירוניה הסמויה: גם „הריגת היצר" של גרונם עצמו לא הייתה, בסופו של דבר, אלא מילוי הכרס.