אין דור שאין בו ליצנין

לפי האגדה יסבו הצדיקים לעתיד לבוא לסעודה שבה יוגש בשר הלוויתן, הדג האגדי — ולכן „חלק בלוויתן" פירושו חלק בעולם הבא. כל הברק תלוי במילה „קדחת": משמעה הראשון מחלת חום (מלריה), אך בלשון העם היא גם „לא־כלום" („מה הרווחת? קדחת!"). „קיימא לן" — ארמית: כך מוחזק בידינו, נוסחת פסיקה הלכתית — והכללים המצוטטים הם עצה רפואית עממית בלבוש הלכה: לחולה קדחת אסורים דגים, ולמי שנרפא ממנה („חלצתו קדחת") הם יפים. מכאן החשבון: העשיר מניח בעולם הזה כסף וזהב — ליורשיו — ומביא למעלה קדחת, לא־כלום; וקודח אסור בדגים, כלומר בלוויתן. הרב מביא למעלה כסף וזהב — הצדקה והמצוות ששלח לפניו — ומניח כאן קדחת; ומי שחלצתו קדחת, דגים יפים לו. מהלך „הלכתי" שלם על גבה של מילה אחת כפולת פנים.