אין דור שאין בו ליצנין

ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. ערב שבת הגיע לחופה של יפו ושבת באכסניה בתל־אביב. אחרי הסעודה של ליל־שבת יצא לטייל וראה: בחורים ובחורות מתהלכים ברחובות ועשן עולה מפיהם. נבהל הפולני, ניגש לאדם אחד ברחוב ושאל: הלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

השיב לו אותו אדם:

מצוה ולא עבירה היא. “וקראת לשבת עונג” כתיב^* ואין לך עונג גדול מסיגריה אחרי סעודה שמינה של שבת.

שמע הפולני והלך לו.

למחר יצא לרחוב אלנבי וראה: הרחוב הומה מרוב אוטומובילים וטקסיות, וכולם מלאים יהודים. ניגש שוב לאדם אחד ושאל:

הכתוב “אם תשיב משבת רגלך”^** היכן הוא?

החזיר לו הלה:

אדרבה, מכאן ראיה, שמצוה היא זו, ולא עבירה. בימות־החול אדם אץ ברגליו לפעלו ולעבודתו, ובשבת הוא יושב במנוחה באבטומוביל ובטקסי ונהנה.

שמע הפולני וחזר לאכסניה שלו. ישב לאכול, טעם מן הארק, שמצא ערוך על השולחן, ואמר לדייל:

טרח נא והבא מים למזג את הארק: חריף הוא יותר מדי.

סירב הדייל ואמר:

עבירה היא לקלקל ארק יפה זה.

נענה הפולני ואמר:

ברוך־השם, סוף־סוף יודע אני, עבירה בתל־אביב מה היא…