אין דור שאין בו ליצנין

עורך־דין של בעל־בית־חרושת בלודז בא לווארשה לתבוע חוב מאת חנווני לאריג ברחוב גנשה, שלקח סחורה הרבה והעביר זמן שטרותיו ולא

פרע. אמר לו החנווני לעורך־הדין:

הרשאה נוטריונית יש בידך?

תמה עורך־הדין:

שמא אין אתה יודע, שאני עורך־דינו של בעל־חובך מימים ימימה?

החזיר לו החנווני:

מה שהיה כבר היה. עכשיו נשתנו הזמנים, וכל־זמן שאין הרשאה נוטריונית בידך לא אפתח פי לדבר עמך.

שב עורך־הדין למלונו, טילגרף ללודז, ולאחר יומיים חזר ובא אל החנווני ובידו הרשאה נוטריונית כתובה וחתומה כהלכה.

ציחצח החנווני משקפיו יפה־יפה, הרכיבם על חוטמו, קרא את ההרשאה מראשה עד סופה קיפּל אותה החזירה לעורך־הדין ואמר לו:

ישקני!…

נתכרכמו פניו של עורך־הדין ואמר לו:

לשם כך הטרחתני לשבת כאן יומיים והצרכתני להביא לך הרשאה נוטריונית?

החזיר לו החנווני:

ואתה מה כסבור, שאחורי הפקר ומותר לכל אדם?…