אין דור שאין בו ליצנין

בקהילות מזרח-אירופה נהגו להחכיר זכויות-מסחר בלעדיות (מונופולים) כמקור הכנסה לקופת הציבור; „חזקת-חכירה" על נרות שבת ויום-טוב — עסק בטוח, שהרי כל בית מדליק נרות — ניתנה כאן לאלמנת הרב כמעין קצבה של כבוד. „הנאמן" — גזבר הקהילה, הגובה את דמי-החכירה; „קובלת" — מתלוננת. הרבנית ממחזרת את קינת-הסוחרים הנצחית „אני רק מפסידה" כדי להתחמק מן התשלום, וכשהנאמן תופס אותה במילתה — אם מפסידים, למה להמשיך? — היא מסגירה בלי משים את האמת: מן ה„הפסד" הזה היא מתפרנסת.