אין דור שאין בו ליצנין

(נוסח שני ושלישי): המוטיב היסודי של בדיחה מפורסמת זו כבר היה ידוע בימי־הבינים (עי' הביבליוגראפיה העשירה ב"שימפף אונד ערנסט" של פאולי, הוצ' בולטה, ב', עמ' 383, סי' 576). והנה קצת מן הנוסחאות שבמקורות:

כומר־נזיר דרש לפני העם וצעק בכל כוחו. היתה שם אשה אחת והתחילה בוכה. נהנה הדרשן, שדבריו משפיעים כל־כך, וכשסיים דרשתו, קרא לה ושאל אותה, על מה היא בוכה? החזירה האשה לו: "אלמנה ענייה אני, ולא הניח לי בעלי אלא חמור אחד, ועליו היתה כל פרנסתי. אבל הוא לא האריך ימים ומת. וחמורי־יחידי זה היה קולו דומה לקולך ואנחותיו היו דומות לאנחותיך. עכשיו, כששמעתי קולך ואנחותיך, נזכרתי אותו ונפשי ירעה לי מאוד – ובכיתי". (Die Schwänke und Schnurren des Florentiners Poggio, Bracciolini", Ed. Alfr. Semerau, לייפציג חשה״ד [פוג׳יה התחיל לכתוב את סיפוריו לפני 1438], עמ' 155–156, סי' 230. ועי"ש הביבליוגראפיה בעמ' 232).

נוסח דומה לזה נמצא גם "במעשה־בוך" שלנו, שגמר־חיבורו יש לקבוע לכל־המאוחר במאה השש־עשרה. יעקב מייטליס "Das Maassebuch", ברלין 1933, עמ' 82 – מביא מתוך כתב־היד הפאריסי קטע כזה: מעשה במלך, שקולו נדמה לו יפה ונעים, והאמין שבשירתו הוא לוקח לבה של אחת מגבירות חצרו. פעם אחת שר בקול רם, והתחילה אותה גבירה בוכה. שאל לה המלך, למה היא בוכה, והחזירה לו: "אדוני המלך, כל־אימת שאתה שר אני נזכרת את חמורי, שהיה קולו דומה לקולך, והוא מת". חכם מושלימי היה רגיל לבוא למסגד ולדרוש לפני הציבור, וכל־אימת שדרש היה אדם אחד מן הציבור יושב ומוריד דמעות. התברך החכם בלבו ואמר: "ודאי נוגעים דברי עד לבו, ובשביל־כך הוא בוכה". חברו על הבכיין, רבים מן הציבור ואמרו לו: "עלינו אין דבריו של הדרשן משפיעים כלל; מה זה היה ללבך, שאתה בוכה"? החזיר הבכיין: "לא על דבריו אני בוכה, אלא על זקנו אני בוכה. תיש היה לי וחביב היה עלי מאוד. וכשהזקין נגזרה עליו מיתה־ומת. וכל שעה שחכם זה דורש לפנינו וזקנו נע לכל רוח, אני נזכר את תיישי, שהיה זקנו דומה לזקנו של הדרשן, —ואיני יכול להבליג על דמעותי". (Hertel, "Anekdoten", עמ' 42, סי' 28. נוסח זה שגור גם בפי היהודים הספרדים. עי' יהודה, "משלי־ערב", א', עמ' קס"ט, הערה לסי' 736). לנוסח הראשון שלפנינו לא מצאתי חבר במקורות, וכפי הנראה נוסח זה כולו שלנו.