אין דור שאין בו ליצנין

השווה סיפורי האחים גרים, ב', סי' 176 (לפי המהדורה של Von der Leyen — סי׳ 132): כשברא אלהים את העולם וביקש לקבוע שנות־חיים לכל היצורים נכנס החמור ושאל: אלהי, כמה יהיו ימי־חיי? — ״שלושים שנה״. — החזיר לו אלהים. — ״אוי, אלהי״, — נענה ואמר החמור: — ״הטוב הדבר בעיניך? שלושים שנה מרובות הן יותר מדי. השקיפה וראה חיי היגעים: משאות לעייפה מן הבוקר עד הערב; אין גבי אלא שקי־דגן — לטחנה למען המצא לחם לאדם לאכול, ואני איני יודע שכר וזירוז אלא מכות ובעיטות־רגלים. טול מאתי חלק משלושים השנים הארוכות״. ריחמו אלהים, שמע לתפילתו ונטל ממנו שמונה עשרה שנה. נחה דעתו של החמור ויצא, ובמקומו נכנס הכלב. ״כמה אתה מבקש לחיות״? — אמר לו אלהים. — ״החמור בעט בשלושים השנים שנתן לו: הן נראו לו ארוכות יותר מדי. אתה ודאי לא תבעט בהן״. — ״אלהי״, — השיב הכלב, — ״הכזה יהיה רצונך? כמה אצטרך להתהלך ולרוץ בארץ! רגלי לא ישמשוני עד כדי כך. וכשיאבד קולי מלנבוח ושיני ינטלו מלנשוך, מה תהא מנת־גורלי אם לא לנוע מפינה לפינה ולנהום מלב רע״? — ראה אלהים שהדין עמו, וחיסר ממנו שתים־עשרה שנה. יצא הכלב ונכנס הקוף. ״אתה ודאי רוצה לחיות שלושים שנה״, — אמר לו אלהים. — ״לעבוד כחמור וככלב אין אתה צריך, ודעתך בדוחה עליך תמיד״. — השיב הקוף: ״אלהי, כך נראה לעיניים, אבל לבי יודע אחרת. אם כל הימים ימטירו לי השמים דייסת־אורז, אין לי כף לאוכלה. בדחן אני לבני־אדם, עוויות אני משביע לכולם בשביל שיצחקו, ומה שכר יש לפעולתי? תפוח הם מושיטים לי, אני נותן שן בו — והנה הוא חמוץ. הוי, אלהי, לעתים תכופות מסתתרת התוגה מאחרי פרגודו של הצחוק! שלושים שנה לא אשא ולא אימלט; לא לפי כוחי הן״. ניחם אותו אלהים ונטל ממנו עשר שנים.

לסוף נכנס האדם — שמח וטוב־לב, בריא ורענן, ואף הוא ביקש לו אלהים שנות־חיים. ״שלושים יהיו שנות־חייך״, — אמר לו אלהים. — ״דייך בכך״? — ״שלושים שנה מה הן״? — קרא האדם. ״עד שאספיק לבנות ביתי ולהעלות אש במשכני, עד שתמצא ידי לנטוע את עצי ולאכול מפריים וכבר אני הולך למות. אנא, אלהי, האריכה לי מידת־ימי״. — ״אוסיף לך״, — אמר אלהים, — ״שמונה־ עשרה שנה של החמור. — ״לא די לי״, — אמר האדם. — ״לך יהיו גם שתים־עשרה שנה של הכלב. — ״ועדיין לא די לי״, — אמר האדם. ״אתן לך גם עשר שנים של הקוף. — ״לחיי״! — אמר אלהים. — ״לחיי״, אמר האדם. יותר לא תקבל״. לא נתקררה דעתו של האדם ויצא מלפני האלהים ולבו רע עליו. ויהיו ימי־חייו שבעים שנה. שלושים הראשונות הן שלו, וקל־מהרה הן עוברות עליו. בשלושים השנים הללו דעתו זחוחה עליו, עבודתו משמחתו וקיומו בעולם הנאה היא לו. אחריהן באות שמונה־עשרה השנים של החמור: משא אחרי משא יורד עליו, ושכרו — מכות ובעיטות־רגלים. אחרי אלו באות שתים־עשרה של הכלב, והרי הוא מוטל בפינה, נוהם מלב רע ושיניים אין בפיו לנשוך. ולסוף מפטיר האדם בעשר השנים של הקוף: מוחו רופס, מעשיו מעשים בטלים ומשחק הוא לילדים. ועי׳ בולטה ופוליבקה, ״Anmerkungen״, ג׳, עמ׳ 290 ואילך.