אין דור שאין בו ליצנין

יום טוב ליפמן צונץ היה אומר:

– “ספוד” בהפוּךְ־אותיות – דפוס"; “רְקוֹד” בהפוך־אותיות – “דרוק”^*. וזה רֶמֶז שֶׁרָמז שלמה: “עת ספוד ועת רקוד” ^**– הכותב עברית לעברים והוא טעון “דפוס” – עת סְפוֹד לו; הכותב לועזית ללועזים והוא טעון “דְרוּק” – עת רקוד לו.

(בפנקסי רשום בצדו של חדוד נאה זה, שהיא בוֹשֶׁל פרנץ. לצערי, לא דקדקתי לרשום את המקור, ובהמשך הזמן נשמט מוכרוני, ולאחר שהחדוד נדפס במהדורה הראשונה של קובצי (עי' שם סי' 289) הידיעני ידידי מר יצחק ריבקינד, ניו־יורק, שרב ליטאי אחד קדַם לצונץ. וזה לשונו של מר ריבקינד במכתבו אלי: רבי גרשין במ' בנימין מק’ק פרמפיואן כותב בהקדמה לספרו ‘שמירת המצוות’, וילנה תקנ"ט [באותה שנה היה צונץ בן חמש!]:,לכן לא עמדתי על פרק השוכר את הפועלים לדפוס הרבה, כי אמרתי: עת ספוד – אותיות דפוס, ועת רקוד – אותיות דרוק בלע"ז; זה קונין יותר ברקוד ובשמחה, ועל ספרי־הקודש אומרים: ממון שאין לו תובעים – במה לתבוע?' "

והיה גם מי שקָדַם לקודמו של צונץ. ידידי מר מיכל רבינוביץ, ירושלים, המציא לי ציטטה מתיך ספרו של רבי יצחק טרקהים גבעתי שאול" (אמשטרדם תקמ"ו, דף א', בחלק העברי), וזו לשונה: "ויצא יצחק לשוח שיחה נאה, דהנה ‘ספוד’ אותיות ‘דפוס’, ו’רקוד' – אותיות ‘דרוק’ בהפיך אתווין. וראוי לשים לב, מה ראה על ככה שלמה המלך בחכמתו, שפעם אחת היה קורא הדפוס בלשון ‘ספוד’ ופעם קורא ‘דרוק’ בלשון ‘רקוד’? ואולם טעמו ונמוקו עמו, דאם וש למחבר קונים הרבה כספרו, אזי,רקוד', אבל אם אין לו קונים, אזי – עת ‘ספוד’ ").