שמחת־תורה, וכל יום שיש בו ריקוד, היה ליזר רוקד ומפזם: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. אמרו לו:
ליזר, לא מצאת פזמון נאה לחדווה אלא זה?
החזיר ליזר:
אילו יסודי מזהב וסופי לעפר, ודאי הייתי מצטער ונאנח. עכשיו, שיסודי מעפר וסופי לעפר ובינתיים כוס משקה, – לא חדווה היא זו?
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" הוא מן השורות הקודרות של הפיוט „ונתנה תוקף" שבתפילות הימים הנוראים — הרהור על אפסות האדם ותמותתו, פזמון משונה לריקודי שמחת-תורה. אבל בחשבונו של ליזר זו דווקא בשורה משמחת: מי שמתחיל בעפר ומסיים בעפר לא הפסיד כלום, וכוס המשקה שבאמצע היא רווח נקי. רק מי שיסודו זהב וסופו עפר יש לו על מה להיאנח. הדוניזם של שתיין בלבוש של מטפיזיקה — ודווקא מתוך הפיוט שנועד לעורר חרדה.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
