אין דור שאין בו ליצנין

לימים הנוראים סידרו להם המוכסנים “מניין” בכפר של הסביבה, ומשום שלא היה כוהן ביניהם, הביאו בחור כוהן מן העיר. וידוֹע ידעוּ הם וגם הזהר הזהירו לילדים, שאסור להסתכל בכוהן, כשהוא עולה לדוכן, שהשכינה שם. ^*

ובחדר שנתייחד ל"מניין" היתה מייבּשׁה תלויה ועליה שורות-שורות גבינות יפות, תאווה לעיניים. וכשעלה הבחור הכוהן לדוכן והמתפללים כיסוּ ראשיהם בטליתותיהם עד למטה מעיניהם, שלא יסתכלו בו, שלח הוא יד והבריח מעל המייבּשׁה גבינה יפה לתוך כיסו. אחת וּשתיים.

ילד אחד לא יכול לכבוש את יצרו, ובעין אחת הציץ אל הכוהן.

ראה מה שעשה, רהה כּוּלוֹ וטפח לאביו במרפקו:

אבא, השכינה גונבת את הגבינות…!