אין דור שאין בו ליצנין

הט"ז ("טורי זהב") והש"ך ("שפתי כהן") הם שני גדולי מפרשי השולחן ערוך, החלוקים זה על זה על כל צעד; "מכשיר" — מתיר את המאכל, "מטריף" — אוסרו. השואל שמע את מה שרצה לשמוע וקם ללכת. כשהרב מזכיר לו שהש"ך אוסר, הוא פוטר את המחלוקת לא בנימוק הלכתי אלא בברכה: הלוואי שבני יהיה למדן וירא שמים כט"ז — כאילו חיבה לפוסק המקל היא הכרעה. ואת הש"ך, שפסק לרעתו, הוא פשוט אינו מברך.