אין דור שאין בו ליצנין

עד זיקנה ועד שיבה ישב הרבי בעירו שעל נהר הוויסלה, וכל ערב־שבת היה שמשו ניגש אל הנהר ואומר:

מפי עיר וקדיש, אדוננו מורנו ורבנו, גוזרני עליך, נהר וויסלה, שתוציא דגים לכבוד שבת!

ומיד היו אלף־אלפי־דגים צפים ועולים, וכל ישראל שולים אותם מן המים בידיהם וביארמולקותיהם.

כשהזקין הרבי פרש מעירו, עלה לארץ־ישראל וקבע לו דירה בטבריה עיר־הקודש, שיהא סמוך לקברו של רבי מאיר בעל־הנס ויתפלל על כל ישראל, כי ייעשו להם ניסים כל־יום, ערב ובוקר וצהריים. וכשהגיע ערב־שבת והשמש ניגש אל הכינרת וגזר עליה, שתוציא דגים, צחקו מימי־זהבה ולא נענו לו.

נרעש ונפחד השמש:

שמא נסתלקה, חלילה שכינה מן הרבי, אין גזירתו גזירה?

בא השמש ברתת ובזיע אל הרבי ואמר לו:

רבי, אין היא מקבלת את הגזירה.

החזיר לו הרבי:

אין לך מוח בקודקודך. לא כוויסלה, להבדיל, הכינרת. הוויסלה כולה חול וחייבת לקבל את הגזירה; הכינרת היא גופה קודש ואינה חייבת לקבל את הגזירה. שוב לשם ותחנונים תדבר אליה, – אולי תֵענה…