אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה לטית מספרת: היה היו שני איכרים, אחד עשיר ואחד עני. העשיר לא ידע בלתי אם איכרותו, והעני הוצרך להביא גם מן האריגה לחמו. פעם אחת, בין ערביים, בא הלך לביתו של העשיר, ונתעלם מרעבונו של האיש וגם מקום ללון לא נתן לו. פנה ההלך והלך אל העני, ומיד קיבלו הלה בסבר פנים יפות, פרס לו מלחמו הדל, וגם מיטה הציע לו. ולמחר, בלכתו מעמו בבוקר השכם אמר לו ההלך: "יהי רצון ויתברך המעשה הראשון, אשר תעשה היום, ולא יחדל כל היום כולו". וכאשר בירך כן היה. תיכף אחרי צאת ההלך, ניגש האיכר העני למנור-האורגים, ועד הערב מלאו ביתו ומחסנו בד. ראה העשיר אוצר הבד והקינאה אכלתו. חבש את סוסו, הלך לבקש את ההלך ומצא אותו בפונדק. ישב ושתה עמו, ולאחרונה אמר לו: "אתי בביתי תלון הלילה, וכל מחסורך עלי". נשמע לו ההלך, הלך עמו לביתו, אכל ושתה ובמנוחה ישן את שנתו. ולמחר בבוקר בירך גם את מארחו העשיר כאשר בירך אתמול את מארחו העני. שמע העשיר את הברכה הטובה מפי אורחו ואמר לאשתו: "בואי ונמנה מעות". הסכימה האשה, והלכה לעשות דברו. הלך גם הוא אחריה, ועמד רגע אחד לשם צורך. והנה בא האסון: כל היום כולו לא חדל מעשהו זה – עד אין-סוף... (מ' בהם, "לעטטישע שוואנקע" סי' 37, עמ' 62, ועיי"ש גם ביבליוגראפיה קצרה בעמ' 119). ידע בדיחה זו גם רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה. וזו לשונו: "אחד היה בדרך, פגע בצדיק אחד, אשר ידע בו, כי ברכתו ברכה. אמר לו: 'רבי ברכני'. אמר לו: 'יהי רצון, שהעסק הראשון שתתחיל לעסוק בבואך לביתך, יהי מבורך ומוצלח'. מה עשה זה? גמר אומר בלבו: אלך לביתי ואקח צרור כספי למנותם ולשקלם, ובהם תתחיל הברכה שברכני הרב. ויהי כבואו לביתו, אמר לאשתו: 'מהרי ותני לי צרור הכסף'. והיא, אשר לא ידעה מה ברצונו, היה נחשב בעיניה למשתגע, ולא נתנה לו. ויגער בה. התחילה לקללו. ויוסיף לאררה, עד כי הריב שביניהם גדל והצליח, וירב המדון למאוד, לבעבור כי הוא היה העסק הראשון בבואו לביתו". ("אהל יעקב", ווארשה תרל"ד, פרשת נח, עמ' 59, דרוש על הכתוב "ברכת ה', היא תעשיר").