אין דור שאין בו ליצנין

רבי שמואל מוהליבר — רב „מתנגד" ומראשי חיבת-ציון — עבר לכהן בראדום, והחסידים שבעיר לא קיבלו אותו כרבם. חילופי הדברים הם דו-קרב על סוגיה אחת בפסחים (ג ע"א–ע"ב): שם נדרש שידבר אדם תמיד בלשון קצרה, ושם גם נאמר ש„עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו" — התורה כתבה „אשר איננה טהורה" במקום „טמאה", שמונה אותיות יתרות, ובלבד לנקוט לשון נקייה. הרב הנעלב מטיף לחסיד לקצר: די היה ב„יזוז נא רבי", בלי „שמואל". והחסיד הופך את הקערה: הוא דווקא הוסיף אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו — שכן לקרוא למתנגד סתם „רבי", כדרך שחסיד קורא לרבו, זה בעיניו המגונה באמת. עלבון חד בעטיפת פלפול מנומס, ובכליו של הרב עצמו.