אין דור שאין בו ליצנין

התורה קובעת ״כי השוחד יעוור״ (הערה ^*) — השוחד מסמא את עיני הדיין. אם כן, כיצד דיין דווקא התחרש? הדרשה ״מיישבת״ לפי מידה כנגד מידה: העונש פוגע באיבר שנהנה. אילו קיבל את השוחד בפועל, ראה אותו ונהנה — היו לוקות עיניו, כלשון הפסוק; אבל כאן רק הבטיחו לו ורימוהו, וכל הנאתו הייתה משמיעת ההבטחה — לפיכך לקו אוזניו. ההשמצה כפולה: הדיין מושחת דיו ״ליהנות״ מעצם שמיעת הבטחת שוחד, והמשחדים נוכלים שאף לא טרחו לשלם.