אין דור שאין בו ליצנין

„נימנו וגמרו" — לשון תלמודית: התדיינו והכריעו; „כיהודה ועוד לקרא" — ניב תלמודי: אוסיף גם אני פסוק ראיה לאותו עניין. החסידים מוכיחים שרבם גדול מן הקדמונים משלושה פסוקי „לא ידע": יעקב לא ידע שרחל גנבה את התרפים של אביה (הערה ^*), ומשה לא ידע שקרן עור פניו ברדתו מסיני (הערה ^**) — ואילו הרבי שלנו ודאי היה יודע. המתנגד מאמץ את התבנית בדיוק ומוסיף את הפסוק השלישי: לוט, ששיכרוהו בנותיו ושכבו עמו, „לא ידע בשכבה ובקומה" (הערה ^***). לפי היגיון החסידים — „כלום יצויר שהרבי שלכם לא היה יודע?" — יוצא שרבם היה עושה את מעשה לוט בידיעה מלאה. אצל יעקב ומשה אי-הידיעה היא תום וקדושה, אצל לוט היא ההצדקה היחידה למעשה; וכך אותה מחמאה עצמה מתהפכת לעלבון מחריד, מנוסח בדקדוק למדני מושלם.