אין דור שאין בו ליצנין

יש לי הרושם, שבדיחה זו נטע זר הוא לגמרי בתוכנו, ואנו אין לנו בה אפילו שמינית־שבשמינית משלנו.

וסלסקי ("נצר־אד־דין", כרך ב', עמ' 189) מביא סיפור של אל־ג'אוסי הערבי, שמת בשנת 1200: אשה אמרה לבעלה העני: "קום והתהלך בארץ לבקש פרנסה; אולי יעזור לך אלהים". עשה הבעל כדבריה, קם והלך לסוריה, הרויח שם שלש מאות דירהם (דירהם בערך פראנק אחד) וקנה גמלה. אבל חמומה מאד היתה הגמלה וגרמה לו הרבה עגמת־נפש, ומרוב כעסו עליה ועל אשתו, שמכירה באה לו צרה זה, כי שילחה אותו מביתו לנוע בארץ, קפץ ונשבע, שביום שובו לביתו יעשה אחת משתי אלה: או שימכור את הגמלה הסוררת בדירהם אחד, או שיגרש את אשתו. וכשבא לביתו סיפר לאשתו את שבועתו והכל לאשתו. מה עשתה זו ? הרכיבה חתול על צוארי הגמלה ואמרה לבעלה: "צא לשוק והכרז: 'גמלה בדירהם אחד וחתול בשלוש מאות ! ואל תמכור אלא שניהם יחדיו'". עשה הבעל כך. ניגש אליו ערבי אחד, בחן את הגמלה מצדי־צדדיה ואמר: "כמה יפה וערנית היא זו, כמה משובחה היא, אילמלא החתול שבצוארה !" (השווה "משלי־ערב" ליהודה, ב', עמ' קס, סי' 2094: "מה זול הגמל, אילמלא החתול !" ועיי' גם בהערה).

קרוב יותר לנוסח "שלנו" הוא נוסחו של פאולי ("שימפף אונד ערנסט", הוצ' בולטה, א', עמ' 271, סי' 462; את הביבליוגראפיה עי' בכרך ב', עמ' 364. ועי' גם הוצ' צימרוק, עמ' 261, סי' 343): הגיעה שעתו של איכר עשיר למות, ואמר לאשתו: "הרבה נכסים אני מניח לך, ורק אחת אבקש: אחרי מותי מכרי־נא שורנו וחלקי כסף־פדיונו לעניים". וכתום ימי־האבל קשרה תרנגול בזנבו של השור והוציאה אותם לשוק. בא טבח ובדק את השור, כדי לראות כמה הוא שמן, ושאל את המוכרת: "מה מחירו ?" — החזירה היא: "איני מוכרת אלא שניהם יחדיו; השור האגורה אחת, והתרנגול — בשלושה־עשר זהובים". הסכים הטבח והמכר נתקיים. לקחה האשה שלושה־עשר הזהובים לעצמה, ואת האגורה פרטה לחמש פרוטות וחילקה לעניים.

לסי' 996 | עמ' 318: המוטיב היסודי של הבדיחה שלפנינו מצוי הרבה גם באוצרם שלהם. הנה שתי דוגמאות לנוסח שלם: עגלתו של איכר היתה טעונה משא ושקעה בטיט־יון. עמלו ועמלו בה הסוסים להעלותה, ולא יכלו לה. נמלך האיכר ופנה לעזרתו של ניקולוס הקדוש וקרא אליו: "עזרני נא להעלות את עגלתי, ואדליק לך נר כגודלה של העגלה כולה". אמרו לו: "אין עגלתך כולה שווה בנזק שיעור כזה, ויצא שכרך בהפסדך". גער בהם האיכר: „הסו! יעשה את שלו ויעזור לי, והנר כבר יקטן מאליו” (Heinrich Hebel, "Schwänke", הוצ׳ ווסלסקי, חלק ב׳, עמ׳ 66, סי׳ 41. ועיי״ש הביבליוגראפיה בעמ׳ 185). עם לילה שב ההודשה לביתו, ולא מצא דלק בבית. לקח את הגרזן והלך לחורשה לחטוב עצים ולהביא הביתה. פתאום נפל הגרזן מידו – ואיננו, כי בלעה אותו חשכת־הלילה. עמד ההודשה ונשא תפילה לאלהים: „עזרני־נא, אדוני, למצוא את גרזיני, ואני נודר לך סאה שעורים”. מיד נעשה לו נס ומצא את הגרזן. חזר ואמר: „הואיל ואתה, אדוני, שומע תפילה, עזרני־נא למצוא גם סאת־ השעורים, אשר נדרתי לך”. (ווסלסקי, „נצר־אד־דין”, כרך א׳, עמ׳ 175, סי׳ 307, ועי׳ עוד: פוג׳יה עמ׳ 145, סי׳ 207, וגם הביב־ ליוגראפיה בעמ׳ 230; פאולי־בולטה, כרך א׳, עמ׳ 190, סי׳ 304, והביבליוגראפיה בכרך ב׳, עמ׳ 329). והנה גם דוגמה לנוסח שני: צועני הלך ביער, נשא עינו וראה: דבש בנקרת־אילן, והאילן גבוה מאד, וקשה לטפס ולעלות עד לנקרה, התפלל אל אלהים ואמר: „עזרני־נא, אלהי, לעלות לשם ואדליק לך נר כגודל ראשי”. טיפס ועלה לנקרה, אכל דבש דיו, הניח ידו על בטנו ואמר: „שישו בני־מעי! רימיתי אלהים ומלאתי נפשי”. עוד הדיבור בפיו והענף, אשר עליו ישב, נכפף, והצועני התחיל צונח למטה. זעק ואמר: „אי, אלהים, כמה אין אתה יודע להבחין בין דברי־צחוק לדברי־אמת! אני משטה, ואתה חושב, שבאמת ובתמים אמרתי מה שאמרתי”. (Кузьмичевскій, "Турецкіе анекдоты", "Кіевск. Старина" 1886 חוב׳ ב׳, עמ׳ 225–226).