אין דור שאין בו ליצנין

היה לו להודשה קצת כסף, וביקש לעשות לו שמירה. טמן בקרקע־ולא נתקררה דעתו: "אילו גם אני–אמר הייתי מוצא את הטמון בקרקע". תלה את הכסף בראש כלונס גבוה, ואת הכלונס תקע בראש הגבעה שבחצרו־ונתקררה דעתו: "בני־אדם אינם ציפורים" – אמר – "ולא יוכלו להגיע לשם". וכשיצא ההודשה מן החצר נכנס אדם אחד, שהביט אחריו, הוציא את הכלונס מן הגומה הניחו על הקרקע, שם בראש הכלונס גללי־בהמה והחזירו למקומו. למחר הוצרך ההודשה לכסף, הוציא, אף הוא את הכלונס מן הגומה והניחו על הקרקע: כסף לא מצא, גללי־בהמה מצא. הסתכל במה שבידו ותמה תמיהה גדולה: "בני־אדם אינם ציפורים, ולא יכולו להגיע לשם, אבל כיצד יכלה בהמה להטיל גללים עד לשם" – (ווסלסקי, "נצר־אד־דין", כרך א', עמ' 57, סי' 110; נוסח מדוקדק יותר עי' Camerlohr, "Nasr-eddin's Schwänke" עמ' 45, סי' 110). ומעשה בקלאוס־טיפש (Claus Narr), שמצא גללי־סוס בנעליו ותהה: "כיצד יכול סוס להיכנס לתוך נעליים?" (Reinhold Köhler, "Kleinere Schriften", hrsg. von Johannes Bolte כרך א', עמ' 498–499).