אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה זו מפורסמת מאוד ובקהלנו כאחד מחידודיו של רבי-רבי השל בימי ילדותו. לפי האמת, אינה אלא סיפור "בדקאמרון" של בוקצ'יה, ורוצה אני לקוות, שהקורא לא יבוא בטרוניה עמי, כי אתרגם רוב דברי הסיפור. ...קוראדה צד כרוכיה צעירה ושמנה ושלח אותה לטבחו הוויניציאני, קיקיביאו, וציווה לאמר לו, כי יצלנה ובהקפדה יתירה יכינה לסעודת הערב. עשה קיקיביאו מצות אדוניו, התקין את הכרוכיה יפה-יפה ונתן אותה על האש לצלותה. עוד הצלי נתון על האש וריחו נודף, נכנסה למטבח אשה אחת מנשי המקום – ברונטה שמה, וקיקיביאו אהבה אהבה עזה. ראתה ברונטה את הצלי הנחמד, הריחה ריחו הטוב וביקשה מאת קיקיביאו, כי יתן לה ברך אחת. אמר לה קיקיביאו בנגינה של זמר: "לא תקבלי דונה ברונטה-לא תקבלי!" – רגזה דונה ברונטה ואמרה: "באלהים נשבעתי, אם את הברך לא תתן לי, לא אתן לך גם אני את אשר היית רוצה לקבל ממני". רך לבו של קיקיביאו – ונתן לאהובתו ברך הכרוכיה, אשר איוותה נפשה. עם ערב, כשנכנס קוראדה לסעודה והוגשה לו ולאורחיו כרוכיה נטולת ברך, תמה תמיהה גדולה, ציווה לקרוא את קיקיביאו ושאל, מה אירע לה לברך השניה של הכרוכיה, כי איננה. נענה הוויניציאני, שמימיו לא נזהר מן השקר, ואמר: "אדוני, כרוכיות אין להן אלא רגל אחת". התרגש קוראדה, כעס ואמר: "שמא לא ראיתי כרוכיות אחרות מעולם?" — הוסיף קיקיביאו לעמוד על שלו ואמר: "כדברי כן הוא, רצונך, אראך כרוכיות חיות, שכך הן". — אמר קוראדה: "רוצה אני לראות את הדבר מחר. ובגופו של אלהינו אני נשבע: אם לא יקום ולא יהיה כדברך, אצוה לדוש אותך עד כדי שתזכור שמי עד יומך האחרון". כך נסתיים הווכוח אותו ערב, והשינה בלילה לא העבירה את קוראדה על כעסו. למחר, עם קדמת בוקר, ציווה לחבוש את הסוסים, הרכיב את קיקיביאו על סוסה, הלך עמו לשפת הנהר, מקום שם כרוכיות מצויות קודם עלות השחר, ואמר לו: "תיכף נראה, מי שיקר אמש, אני או אתה". ראה קיקיביאו, כי הוא צריך לזכות שיקרו בעיני אדוניו, ולא ידע כיצד לעשות את הדבר, ויהי נוסע אחרי קוראדה ובלבו מורא גדול. פנה כה וכה ובכל מקום ראה כרוכיות עומדות על שתי רגליים. רצה לברוח, ולא ידע כיצד. המה עם שפת הנהר, ופתאום הסתכל קיקיביאו וראה שתים-עשרה כרוכיות עומדות על רגל אחת כעמידתן תמיד כשהן ישנות. מיד הראה לקוראדה ואמר: "בוא וראה, אדוני. אמת היתה בפי אמש, שאין להן לכרוכיות אלא רגל אחת. הסתכל נא באלו שלפנינו". היפנה קוראדה ראשו אל הכרוכיות ואמר: "תיכף תראה, ששתי רגליים להן". ובגישתו אליהן פתח פיו וצעק: "הו-הו-הו!" — מכוחה של הצעקה נבהלו הכרוכיות, פשטו רגלן השנייה, צעדו צעדים אחדים וברחו. "מה הבל תפצה פיך, רעבתן?" — אמר קוראדה לקיקיביאו — "רגל אחת, או שתי רגליים להן?" — נתבלבל קיקיביאו, ובלי דעת, כיצד ניצנצה בו תשובה כזו, נענה ואמר: "אדוני, אמש לא צעקת "הו-הו-הו". אילו צעקת כך אמש, היתה גם אותה כרוכיה פושטת רגלה השנייה, כמו שעשו אלו". התשובה מצאה חן בעיני קוראדה. כעסו פג ויהי לו לצחוק-הנאה. ולקיקיביאו אמר: "צדקת. צריך הייתי לעשות כך..." ("דקאמרון", יום ששי, סיפור רביעי). ביבליוגראפיה עי" פאולי-בולטה, "שימפף אונד ערנסט", ב", עמ" 272, סי" 57; ווסלסקי "נאסר-אד-דין", עמ" 229, סי" 75.