אין דור שאין בו ליצנין

„שחת" — חציר למספוא; „הכנסת אורחים" — אכסניית חסד לעניים עוברי דרך; ופנקס הדרשות הוא כל הונו של מגיד נודד, החוזר על אותן דרשות מעיר לעיר. משאבד הפנקס בערמת השחת, בונה המגיד שרשרת „היגיון" מופרכת מיסודה: הסוס יאכל את השחת, יבלע את הפנקס, „ימלא כרסו דרשות" — ומכאן שעלול, חלילה, לעלות על הבימה ולדרוש. עיקר הצחוק טמון באבסורד הזה עצמו: סוס איננו יכול לדרוש, והחשש כולו הבל — אבל המגיד נוהג בו ברצינות גמורה: טורח ללכת לבית־המדרש, מכה בידו על השולחן ומכריז חגיגית, כמודעה של ממש, על זכויותיו מפני מתחרה שאינו קיים. ומתחת לאבסורד — עוקץ כפול: קנאת המגיד לסחורתו הממוחזרת, והסחורה עצמה — דרשות שמקומן בערמת מספוא, שאפילו סוס „יוכל" למסור אותן, ומשל המגיד דווקא.